אהלן ניר, אני שולח לך את מה שכתבתי.

כששחזרתי את הדברים והסתכלתי על הכל מאיפה שאני נמצא כעת הבנתי שוב ויותר לעומק עד כמה אתה אדם חשוב בחיי. באמת שקשה במילים לתאר מה נתת לי.

דרך אגב לא דיברנו הרבה זמן, והמצב ממשיך להשתפר - כתבתי מעט דברים בסיפור שלא עדכנתי אותך לגביהם.

תודה רבה לך איש יקר.

בגיל 22 בערך, במהלך בנייה של איזה מבנה ארעי בגינה, התכופפתי להרים משהו ולא שמתי לב שאני

עומד מעל חתיכת בזנט קטנה שתקועה באדמה ובולטת מעט. התכופפתי ישר עליו וקיבלתי מכה מאוד

נקודתית בין הרגליים. לבשתי ג'ינס, ולכן לא נפצעתי אלא רק הוזנקתי חזרה לעמידה קצת בהלם. יום אחרי

זה שמתי לב שאני לא מצליח להגיע לזקפה בכלל. לאחר כמה ימים שהמצב לא השתפר פניתי לרופאת

משפחה שלי. היא לא ידעה לאבחן את הבעיה ושלחה אותי לאורולוג, אשר גם לא ידע לאבחן את הבעיה

ושלח אותי למרפאה פרטית בבית חולים רמב"ם. שם הגעתי לרופא מומחה, אשר אבחן את הבעיה באופן

שגוי. הוא קבע כי מדובר במחלת פירוני, משהו די נדיר לגברים צעירים אבל לשמחתי אמור לעבור מעצמו

עד חצי שנה. חיכיתי כמה חודשים, המצב לא השתנה כלל, והחלטתי לפנות לרופא מומחה אחר, במרפאה

פרטית בתל השומר, בכדי לקבל חוות דעת שנייה. הוא זיהה מייד את הבעיה – high flow priapism.

מסתבר שהמכה שקיבלתי הייתה כל כך מדויקת ונקודתית, כך שנוצר קרע קטן בעורק שמזרים דם לתוך

הפין. כמה כלי דם קטנים יותר התחברו לעורק בכדי לסגור את הקרע, אבל זרימת הדם לתוך הפין נפגמה –

בעיה מאוד נדירה.

הטיפול במצב כזה הוא לבצע צנתור במטרה לחסום כמה כלי דם קטנים, ולהחזיר את זרימת הדם התקינה.

אך בזה סיכון גדול שכן מדובר בכלי דם זעירים ובסיבוך מאוד עדין, ואם בטעות יוצרים נזק מדובר בנזק

בלתי הפיך. לפי הספרות הרפואית רוב המקרים (הבודדים) של גברים עם בעיה זו נפתרו בצנתור הראשון,

וכמעט כל השאר נפתרו בשני, אך אני עברתי ארבעה צנתורים אשר לשמחתי לא יצרו נזק, אבל לצערי לא

פתרו את הבעיה. הפכתי למקרה נדיר מאוד מכל הבחינות, גם הבעיה עצמה וגם חוסר האפקטיביות של

הצנתורים. כל צנתור היה מסכת רגשית שלמה של לקוות כי לא ייגרם נזק, ואז לחכות כמה שבועות ולראות

אם יש שינוי. לאחר הצנתור השני היה צורך גם לשקול האם בכלל להמשיך לצנתור נוסף שכן מדובר בסיכון

גדול, ואחרי הצנתור הרביעי הרופא המטפל, וכן עוד כמה מומחים שאיתם התייעצתי, אמרו לי שהסיכון גדול

מדי ולא כדאי לי להמשיך.

יש לציין כי הצנתורים לא פתרו את הבעיה אבל כן שיפרו מעט את המצב. עם זאת עוד הייתי רחוק מלהגיע

לזקפה מספקת בשביל לקיים יחסי מין. בכל אופן, החלטתי לנסות דיקור, רפואה שהייתי מאמין גדול שלה

עוד לפני, והגעתי לניר כשאני כבר יותר משנה עם הסיפור הזה. ניר התגייס מייד לטיפול. כמובן שלא מדובר

בבעיה הורמונאלית או משהו בסגנון, אלא "בעיה בצנרת", כפי שהגדירו את זה הרופאים, ולכן קשה היה

להעריך עד כמה הטיפול יכול לעזור, אבל ניר החל לחקור את הנושא, לחפש מטפלים אחרים שיכולים

לייעץ, ללמוד בעצמו עוד צורות דיקור שיכולות לעזור. אחרי המערכת הרפואית הקונבנציונאלית, רופאים

חסרי יכולת אנושית, חוסר רצון להסביר ולענות על שאלות, ניר היה אור גדול. אין מילים לתאר את

ההתגייסות. כמובן שזה קיים גם במערכת הרפואית, וחלק מהמומחים שהתייעצתי איתם היו מאוד מכבדים,

אבל שום דבר לא התקרב לזה.

יצאנו לדרך ארוכה של טפולים שבועיים. למרות שאני מאמין גדול של דיקור, הייתי בכל זאת קצת סקפטי עד

כמה דיקור יכול לעזור בבעיה כל כך נדירה מצד אחד, וכל כך פשוטה פיזיולוגית מצד שני. אבל אני זוכר

שכבר בטיפולים הראשונים שמתי לב כי לאחר כל טיפול הרגשתי שדם מגיע לפין בכמות שלא הצליח להגיע

לפני כן, וזה הכניס בי הרבה תקווה. אני וניר עברנו דרך ארוכה ביחד, כמה שנים, דרך בה ניר לא הפסיק

לחקור וללמוד את הנושא ולנסות בצורה שיטתית כיווני טיפול שונים. יחד עם זאת הטיפול לא היה מנותק

מהחיים בכללותם, וניר ליווה אותי לאורך השנים גם בדברים שלא קשורים למקרה, או שקשורים בעקיפין.

כל טיפול היה מלווה ב'מה נשמע' ספציפי וכללי, הרבה מוזיקה ושיתופים. זה לא היה טיפול פסיכולוגי, ניר

שיתף אותי כמו שאני שיתפתי אותו, שמחתי איתו על הולדת ילדיו, שמעתי סיפורים מחייו והייתה תחושה

אמיתית של קירבה.

עם הזמן, מאוד לאט, המצב השתפר. אני מאוד ביישן מטבעי ויחד עם הבעיה המאוד מבאסת הזאת, ובגיל

כזה צעיר, לקח לי המון זמן עד שבכלל יכולתי לחשוב על זוגיות. לבסוף הכרתי מישהי, ואמנם הקשר לא

נמשך זמן רב, אבל גיליתי לשמחתי הרבה שהמצב השתפר מספיק ואני מסוגל לקיים יחסי מין. ניר ליווה

אותי בתהליך ושמח עם שמחתי ובגדול עזר לי לצאת מבור די אפל. כרגע אני לא בטיפול אצל ניר. לאחר

דרך ארוכה הגענו למסקנה שמבחינת הדיקור אין מה להוסיף. עם זאת, הגוף עושה את שלו והמצב לאט

לאט ממשיך להשתפר. כרגע אני כלל לא מצוי בספק בנוגע לתפקוד המיני שלי, וגם אם הוא לא מאה אחוז

הוא לא הרבה פחות מזה. לא מזמן, לפני חצי שנה בערך, הלכתי שוב למומחה חדש, צעיר ונחשב בתחום,

בכדי להתייעץ האם כדאי כרגע, כשהמצב כבר כל כך השתפר, לעשות איזה טיפול קטן בכדי לעזור לגוף

לחזור למצב תקין לגמרי. הוא בדק אותי וגרם לי להבין שהמצב שלי כרגע כל כך טוב ביחס לבעיה, וביחס

לגברים אחרים הסובלים ממנה, שלא כדאי לעשות כלום. אני בטוח שגם ארבעת הצנתורים שעברתי תרמו

לריפוי - הם לא תיקנו את ה'צנרת' לגמרי אבל צמצמו את הפגם, מה שאני מניח מקל על הגוף לעשות את

שלו. אבל אין לי ספק שהטיפול של ניר היה גורם לא פחות משמעותי, ולדעתי הרבה יותר. לא רק שניר

התייחס לשאר המערכות הרלוונטיות, ולא רק ל'צנרת' וכך תרם רבות ליכולתו של הגוף לשקם את עצמו.

גם בפין עצמו, מייד אחרי כל טיפול, יכולתי לחוש בשינויים שלדעתי מעידים על השפעת הטיפול גם בבעיה

הפיזיולוגית הספציפית.

ניר עזר לי לצאת מתמונת חיים מאוד קשה. כרגע כשאני משחזר וכותב אני מבין שוב ובהתרגשות את גודל

הדבר. האירוע הזה הגיע לי בתקופת חיים לא קלה בלאו הכי, ובגיל די צעיר, ונכנסתי למערבולת לא

פשוטה. הדימוי העצמי שלי היה מאוד נמוך גם בלי קשר לאימפוטנציה, ויחד איתה הרגשתי מאוד תקוע.

היה לי מאוד קשה להניע את עצמי להתפתח, חשתי מועקה די מתמשכת, היה לי קשה לתקשר. כמובן

שמדובר גם באופי, ואלה דברים שהייתי מתמודד איתם גם בלי לסבול מאימפוטנציה, אבל בפירוש זה שינה

את התמונה. כרגע אני מרגיש כל כך אחרת, והמצב הפיזי כל כך השתפר, אני מסתכל אחורה ונמצא על סף

דמעות. ניר היה עזרה קריטית ביציאה מהמצב הלא פשוט הזה, אי אפשר להעביר בכתב מה זה בשבילי.

המקרה שלי באמת נדיר, אז קשה לי להמליץ משהו מסוים למקרי אין אונות אצל גברים. במקרה שלי

הדיקור שיפר את המצב באופן משמעותי. אני כן יכול להמליץ לא להזניח את שאר ההיבטים בחיים, אי

אפשר לנתק את התפקוד המיני מהחיים בכללותם, ולא בכדי במקרים של אין אונות חסרי הסבר פיזיולוגי

מובהק ממליצים גם על טיפול פסיכולוגי.